בעוברי ליד התחנה המרכזית היום, הביט בעיני דוס מתרים שכזה (אני בכלל לא בטוחה מה אלו באים לחפש בעיר של בועלי שפנים וטורפי נידות, הרי איש לא יתרום להם פה), ביקש ממני יפה דקה מזמני. כיון שעיתותי היו בידי- נתתי לו דקה. הוא שאל לשמי,ואז פתח בפני חוברת מנויילנת ופתח בנאום הגבר: " אני מישיבת שובו בנים שמעת? לא? הנה עכשיו שמעת אנחנו יושבים בעיר העתיקה בירושלים ברובע המוסלמי כבר שלושים וחמש שנה ברוך השם אנחנו דואגים לגמילות חסדים מאכילים ומלבישים יתומים ואלמנות ותינוקות של בית רבן ברוך השם טה טה טה פה פה פה לה לה לה " (בשלב זה בערך אבד לי הריכוז).
– מאיזה ישיבה אמרת שאתה?
– שובו בנים
– אז למה שלא תשוב לשם?
– עכשיו באתי משם !
-נו, אז תשוב
הוא הביט בי בבוז ששמור למי שמקומו בגן העדן מובטח, ואמר לי בסרקסטיות: את שנונה.
חומוס דה מרקר 
עדיף שנונה על שמנה.
זה לא סותר!
כן,שמעתי שהפיליפינים אוהבים שמנות שנונות.
למי קראת שמנה?
שנונה,לא שמנה.