אסיאתים- מורה נבוכים

פיליפיני- מלוכסן, חמוש בזקן על כיסא גלגלים.

תאילנדי- מלוכסן, נפוץ במושבים חקלאיים.

סיני- מלוכסן, רכוב על אופניים, מוכתם בכתמי טיח ובטון.

יפני- מלוכסן, מכופתר,  אוחז מצלמה.

 

בפעם הבאה- כושים.

מודעות פרסומת
Published in: on 26 ביולי 2009 at 18:40  Comments (2)  

מזרח תיכון חדש

 כבר התוודיתי בעבר על תחנת הרדיו והמוסיקה לה אני מאזינה בעודי בעבודה. כשמקשיבים כל היום לרשת ג', עולות תובנות חדשות על החיים. טוב, לא בדיוק על החיים, אלא על החיים של מה שמכונים אלילי הזמר הים תיכוני, או בעברית: זמרים מזרחיים. בניגוד לזמרים רגילים, שמוציאים אלבום פעם בכמה שנים ובין לבין מתייסרים בכתיבה והלחנה ומחלטרים השד יודע במה כדי לשרוד, הזמר המזרחי הממוצע מפיק אחת לשנה אלבום חדש, באותה דייקנות שנשות תולדות אהרון מולידות ילדים. המסקנה שלי מהעניין הזה, גאונה פיננסית שכמותי, היא שתחום הזמר המזרחי הוא תחום רווחי לפחות כמו דירה מחולקת לשלוש במרכז תל אביב. די לחשוב על מוסיקה לחתונות- וכל מי שהיה בכמה חתונות בחייו יודע שחתונות בעצם לא נועדו לאשכנזים, שנשארים לשבת על יד השולחן ולעקם פרצוף אלא לערסים שמשתוללים על רחבת הריקודים לצלילי "בלבלי אותו" או "גלגלי אותו" או כל להיט תורן אחר- כדי להבין כמה גדול השוק של המוסיקה הנ"ל. ובכן, כיוון שלא ניחנתי בקול ערב נפסלה האופציה של להפוך לזהבה בן הבאה, (שמישהו כבר יקום ויגיד שגם זהבה בן בעצמה שרה כמו צפרדע), אך לעומת זאת, הרעיון של כתיבת פזמונים נשמע לא רע בכלל. אם בכיר הפזמונאים הבנימיני אהוד מנור כתב שירים לשרית חדד ולבועז שרעבי- מי אני שאזלזל בתחום. החוקים לכתיבת שירים מזרחיים ברורים למדי: ראשית, הנושא: כמעט כל שיר מזרחי יעסוק באהבה. זו יכולה להיות אהבה נכזבת, אך לרוב זוהי אהבה בה הדובר הוא עפר לרגליה של אהובתו, מין גבר סמרטוט מעריץ שכל אישה הייתה רוצה. תת ז'אנר הוא שיר החתונה ("מקודשת, בטבעת זאת" "הלילה שנינו נשבעים"  )שמבטיח לעצמו אקסטרא השמעות בחתונות. שנית, חרוזים: רצוי שהשיר המזרחי יהיה מחורז, וככל שאלו יותר חרוזים דלוחים של שור בחמור כך ייטב (הייתי כה רגוע, עכשיו הלב פצוע, הראש נפל שקוע). שלישית, משפטים פשוטים: בשיר המזרחי אין מקום למטפורות מורכבות ולהברקות לשוניות. כאן זה לא דוד אבידן. המשפט צריך להיות פשוט ולהשמע כאילו שמעת אותו כבר בעשרות שירים אחרים. רביעית- מטאפורות: יש לגייס את כוחות הטבע במלוא אונם לטובת דימויי האהבה: אש, רעם, סופה וקרח יתקבלו כאן בברכה( "השמיים לא בישרו על סערה/ גם הים היה רגוע ושקט").

עכשיו, אחרי שסיכמנו לעצמנו את הכללים החשובים הללו, אפשר לגשת למלאכה. גבירותיי ורבותיי, קבלו את רוזה מרציפן, פזמונאית מתחילה והיוסי ויספן הבאה, בשיר ראשון:

 

 הקשת בענן

 

היום הזה את כבר נוסעת

המזוודה כבר ארוזה

אם תחזרי רק את יודעת

 בלבי את אחוזה

 

אל האופק את צועדת

משאירה אותי הרחק

השמש של חיי יורדת

הכאב אותי חונק

 

כשנפגשנו את היית הקשת בענן

ביופי וענווה אלוהים אותך חנן

היום כל זה עבר, ואת הרחק מכאן

ואני מתחנן- שובי שובי אלי

 

Published in: on 21 ביולי 2009 at 21:08  Comments (22)  

לכל שאלה תשובה

ארקדי דוכין: של מי האדמה, האויר והים?
של מי הזהב והיהלומים?

רוזה: סמי עופר, יצחק תשובה, נוחי דנקנר, שרי אריסון.

Published in: on 12 ביולי 2009 at 18:21  Comments (2)  

אמש בבלאי דייט

בדרך כלל אני די בררנית בשלב הבחירה עם מי לצאת לדייט. כשכל המידע שיש לך זה כרטיס באתר ורבע תמונה במחשב, אין ברירה אלא להשתמש באמצעים האלה כדי לוודא שלא הולך להיות כשל שניתן היה למנוע אותו. אני מדברת רק עם אנשים שהכרטיס שלהם מעיד באיזשהי דרך על אינטלגנציה, ודואגת לנהל כמה שיחות מסנג'ר ארוכות כדי לראות שלא מדובר באיזה בוק משמים. השיטה הזאת עובדת בדרך כלל, ולראיה- גם עם אין לי עניין רומנטי בגברים אותם אני פוגשת בפעם הראשונה, אני מצליחה להחזיק פגישה בת שעתיים לערך בשיחה ידידותית וחביבה, ככה שאני לא מרגישה שבזבזתי זמן אלא שהתאמנתי על כישורי הסוציאלים וביליתי את הזמן בשיחת רעים משעשעת.   אלא שהשבוע כפי הנראה כשלו המנגנונים וחושי החדים התקהו במפתיע. הבחור המדובר לא עשה רושם רע בשום דרך שהיא, ורק כשיצא מהאוטו הבנתי שנפלתי בפח ורציתי לעלות בחזרה הביתה בצרחות. לא, לא מדובר במפלצת תלת ראשית ולא בבן דודו של קואזימודו. למעשה, המראה החיצוני היה די מבטיח- גבוה, רחב כתפיים ושחום. אלא שאז הרמתי עוד קצת את המבט ונתקלתי בהבעה מטומטמת של חצי ערס חצי טמבל. הוא לחץ לי את היד (מנהג מגונה שגם בחורים טובים לוקים בו)  והתחלנו ללכת. לאחרונה פיתחתי אג'נדה קיצית חדשה לגבי דייטים- בקבוק בירה וישיבה על ספסל בשדרה. גם נעים, גם זול, וגם לא צריך לצעוק כדי להתגבר על המוסיקה בפאב או להתבזות בבליינד דייט בבית קפה כשכל המלצרים מגחכים עליכם. בטלפון הוא הסכים לרעיון ואני לתומי חשבתי שזו מטרתנו, אלא שכשהגענו לשדרה והצעתי שנפנה ללכת בה הוא סירב ואמר שיש מקום בסביבה שהוא רוצה שנשב בו. ניחא, שיהיה. כפי הנראה הוא לא הבין שההליכה עצמה היא חלק מהפגישה, ואפשר לדבר גם תוך כדי הליכה, או שאולי שתי פעולות (הליכה ודיבור) בבת אחת היו קשות לו מדי- בכל אופן צעדנו במרץ ובשתיקה לכל אורך אלנבי, וכשהגענו כמעט עד הקצה השני הוא הבין שהוא כנראה לא זוכר איפה המקום הזה בעצם. הוא לא התבלבל והכריז שנכנסים לפאב אחר- מין פאב של תיירים במעלה אלנבי, כלומר- אני מניחה שהוא של תיירים. באותו ערב לא היה שם אף אחד חוץ משני ברמנים משועממים. טוב. ישבנו. הבנתי שאין כבר דרך לחמוק ולפחות עד סוף הבירה אני תקועה מולו בשולחן.  איך אתאר מין שיממון שכזה? לא היה לי שמץ של מושג על מה לדבר איתו. את ההומור שלי הוא לא הבין בשום אופן. נאלצתי לענות על שאלות כמו: "מה מרגש אותך? חוץ ממני כמובן" או "אז מה את עושה בשעות הפנאי שלך" (משתיהן חמקתי באלגנטיות), ולקבל מבט של תדהמה ושבץ מוחי כשאמרתי לו שאין לי טלויזיה. כפי הנראה ביקום שלו רק לאנשים עם קרניים ושלוש עיניים אין טלויזיה. בהמשך הערב הוא הכריז שאני דווקא מוצאת חן בעיניו וכיף לדבר איתי (איך הוא יודע? קשה היה לקרוא לזה שיחה) ו"דווקא יש בי משהו סקסי" תודה רבה באמת, מחמאת המילניום. נשמתי לרווחה כשיצאנו משם סוף סוף, ואז היינו צריכים להגרר כל הדרך בחזרה יחד כי כזכור הוא החנה את האוטו ליד הבית שלי. משום מה הוא המשיך להיות מבסוט, והתנהג כאילו אנחנו זוג משמים – הרי אני מצאתי חן בעיניו, והוא הרי מתת האל אז איך יתכן שלא ארצה אותו. כל כך נשמתי לרווחה שהוא נסע סוף סוף. למרבה המזל הוא לא התקשר יותר, ואני לא יודעת אם הוא הבין לבסוף את הרמז או שלחלופין הוא מנסה לשחק אותה קשה להשגה ואני אמורה ברגעים אלה ממש לשבת לחכות לטלפון ממנו.

ובעניין אחר לגמרי

אני לא מהבחורות שמתמוגגות כשהן רואות ילדים קטנים. למעשה, רובם מעוררים בי שאט נפש. מה שכן משמח אותי זה הורים שיודעים להתנהג יפה לילדים שלהם- להשתטות איתם מצד אחד או לדבר אליהם כאל מבוגרים מצד שני. ליד העבודה שלי יש איזה בית ספר לילדי דיפלומטים או משהו כזה, בדרך כלל רואים את האמהות הצרפתיות  שמתנהגות כאילו השמש זורחת להם מהתחת באות לקחת את ילדיהן אחרי הצהרים, אבל לאחרונה שמתי לב לאב שמנמן שלוקח את בנו בבוקר לשם- כמדומני הם בריטים, מה שמוסיף על החינניות שלהם- וכל בוקר הם נעצרים ליד ארון חשמל, ומשחקים את אותו המשחק- האבא מבקש שוקו קר והילד מעמיד פנים שהוא מוזג לו מברז דמיוני שיוצא מהארון והם עומדים דקות ארוכות, לוגמים קקאו דמיוני ונהנים מהחיים.

ועוד אחרון ודי

אני ממש מעריצה את הבחורצ'יק שקנה מדבקות פו הדוב בחנות כלי כתיבה וניסה למכור אותן לעולם בתור ציוד רפואי. הלוואי והיה לי את עשירית התעוזה, האומץ, היצרתיות והחוצפה לעשות כזה דבר. הוא הזכיר לי את הבחור שברח עם האוטו של הברינקס וטען אחר כך שהוא רק מחה על תנאי ההעסקה והוא לא יודע מה קרה לכסף.

Published in: on 10 ביולי 2009 at 14:31  Comments (19)  

פוסט מרמור

הגעתי הבוקר לעבודה. הרגשתי שאני לא רוצה להיות שם. ישבתי מול המחשב וניקרתי משעמום. הרגשתי את הכיסא בוער מתחתי. לא רוצה לא רוצה לא רוצה. לא יכולה יותר לעבוד. רציתי לברוח בצרחות. עשיתי לי תה למרות שהיה נורא חם רק בשביל לקום מהכיסא. הלכתי לשרותים, והמשכתי לשבת על האסלה עוד חמש דקות בערך אחרי הפיפי כי לא רציתי לצאת משם. כששטפתי ידים ראיתי במראה עיניים אדומות ופרצוף ממורמר. למה זה מגיע לי? ישבתי מול המחשב ודמיינתי את עצמי בורחת מהמשרד ורצה ישר לים, יושבת על החול בשמש. בסוף המשכתי לעבוד עד ארבע כמו ילדה טובה. זה היה בסדר אם זה היה קורה לי פעם בחודש, נגיד. או אפילו כל יום ראשון. אבל המשבר הזה פוקד אותי לפחות שלוש פעמים בשבוע. וזה אפילו לא שאני עושה את העבודה הכי משעממת בעולם. אפשר למצוא קצת עניין אם רוצים, פרוייקטים מתקדמים, דברים קורים. אני פשוט לא מסוגלת עם הכלא הזה, שנקרא שמונה עד ארבע חמישה ימים בשבוע. יש אנשים שאומרים שהיה להם משעמם בלי העבודה. בסדר, שהאנשים האלה יעבדו. אבל אני, שמסוגלת למצוא לעצמי בידור כל הזמן, שצריכה עשר שעות שינה בלילה כי אני לא מתפקדת בפחות מזה, שיכולה לרבוץ על הים בלי לעשות כלום, שאפילו לא רוצה להתעשר, לא רוצה אוטו, לא רוצה לסוע לחו"ל, רק צריכה שכ"ד ואוכל- למה זה מגיע לי?

Published in: on 5 ביולי 2009 at 21:38  Comments (11)  

היום הבוס הטיפש שלי הגיע לעבודה, והתחיל לנקות את החלונות. הערתי לו משהו בקשר לזה שהמיתון יותר עמוק משחשבתי ושאולי כדאי לצלם אותו לעיתון. הוא לא מצא את ההלצה שלי מצחיקה. בסוף מצאתי את עצמי מנקה את החלונות בעצמי. זה דווקא היה שינוי מרענן.

Published in: on 2 ביולי 2009 at 20:45  Comments (3)