מי יתנני במדבר מלון אורחים

לפעמים אני מרגישה שנביאת זעם קטנה יושבת בתוכי וזועקת לצאת. השבוע, מכל מיני סיבות, היה שבוע משפחתי מאוד, שזה אומר שלוש פגישות שונות בנות יום שלם האחת עם חלקים שונים במשפחה המורחבת. אני יושבת לי לתומי בין כל האנשים האלה, מחייכת ומשוחחת בנעימות, ובתוך תוכי יש בי ביקורת- לפעמים ממש פולנית- על כל אחד ואחד מהם. כל משפט ונושא שיחה נמדד אצלי לאורך ולרוחב, ונכנס לתבנית הנוקשה והקפדנית של תפיסת החיים שלי : זה מכור למותגים, זה פרובינציאלי, זאת גזענית, זאת תמימה, זה סתם לא אינטליגנט מאוד. יש לזכור שלא מדובר במשתתפי ריאלטי נמוכי מצח או בערסים באוטובוס, אלא בבני משפחה שכולם אנשים אהובים ונחמדים וגם לא טיפשים. אז אני מאוד משתדלת שזה לא יצא החוצה- אין לי עניין לפגוע באנשים שהם לא הבוס או בעלת הבית שלי- אבל לפעמים יוצאים לי משפטים שמעידים על המוח התמהוני שלי בעיני כולם, כמו היום כשבתגובה לשיחה על שפעת החזירים ציינתי שזאת בסך הכל קונספירציה של חברות התרופות (מה שנראה לי כמו רעיון מיינסטרימי לגמרי)- ודודתי ענתה לי שממני היא לא ציפתה לתשובה אחרת. למעשה, אני לא באמת מופתעת שאני כזאת. הרי ינקתי את זה מילדות מאמא שלי, שירמיהו ויחזקאל היו גננות בפעוטון לעומתה, אש וגופרית היא שופכת בנאומיה על התנהגות האנושות בכללה ועל פרטים בה- פעם אפילו גערה במנקה רחובות שלא ניקה ביסודיות מספיק בעיניה- וכמו שפעם חבר אמר לי: אני צריך להכיר את אמא שלך. היא נשמעת לי אשה מעניינת. באופן כללי אני גם לא מזדהה עם תורות רוחניות למינהן, שכולן כאחת מנסות לחנך אותנו לא להיות אנשים שיפוטיים. למעשה, אני בעד שיפוטיות, אני חושבת שראוי שאדם ישפוט התנהגות של אחרים וגם יעיר להם על זה- הרי רק ככה נתקדם. נכון שלא נעים בדרך כלל לשמוע שאתה לא מתנהג בסדר- אבל ידוע שלאדם קשה לראות את הגיבנת של עצמו, אז רצוי שמישהו אחר יפנה את תשומת ליבו אליה. זה נכון אגב לא רק בנוגע לעניינים חורצי גורלות- הרי רוב הסכסוכים בין שותפים לדירה ששמעתי עליהם נבעו מזה שלאחד לא היה נאה להעיר לשני על כך שאינו מנקה אחריו את הכיור בתום שטיפת הכלים או משהו כזה, בתואנה שאם הוא לא מודע לזה לבד אין מה להעיר לו, במקום לבקש את זה פעם אחת ולגמור עניין. אבל בכלל כל זה לא הסיבה שפתחתי פוסט, הרי נבואת הזעם שבתוכי היא לא עניין חדש, וגם לא הידיעה שבטוח יש לי כמה גיבנות שאני לא מודעת אליהן ומסתובבת בעולם כאילו אני הכי בסדר. בכלל רציתי לספר על אחד המפגשים המשפחתיים האלו, בו פגשתי מספר בנות משפחה אהובות ביותר, עם התינוקות הדי טריים שלהן. התינוקות די חמודים, ואימותיהן כאמור אהובות עלי, אבל אחרי יום שלם של שיחות שכללו רק דיבור תינוקי (בכל חוסר החן שמאפיין אותי כשאני מנסה לדבר עם תינוקות) ושיחות על אוכל-שינה-חיתולים, נזכרתי שהסיבה האמיתית שבגינה אני לא רוצה ילדים, מעבר לכך שהעולם עמוס בבני אדם ממילא ושלהביא ילד לעולם זה עונש בשבילו גם כי העולם אכזר ולא צודק וגם בגלל כל  אפשרויות הסבל הטמונות בחיים האלה, ומעבר לכך שהגנים שלי לא הכי הכי ולא כדאי להעביר אותם הלאה- יותר מכל קשה לי עם הביטול העצמי של האדם כשהוא מביא ילד, העובדה שבמשך מספר שנים אין שום רגע במהלך היום שהוא למען האדם ולא למען ילדו. כל רגע ורגע מופנה רק לטיפולו, לדאגה לשלומו, לפרנסתו ולחינוכו. לא רק הפעולות הפיסיות שנעשות- אלא כל המחשבה מרוכזת רק בזה. אחרי יום שלם עם הרבה אנשים מעניינים אך בלי שום שיחה של ממש, חזרתי באנחת רווחה לבית שהוא רק שלי, והתענגתי על החופש האינסופי שלי.

מודעות פרסומת
Published in: on 29 באוגוסט 2009 at 21:28  Comments (5)  

לוחם גיבור במלחמת המינים

הלכתי לתומי לעבודה. כשחיכיתי במעבר החציה עצרו לידי זוג אופניים בחריקת צמיגים. "כמעט נדרסתי" אמר הבחור שרכב עליהם, לבוש במדים מקומטים של שומר. "את מבינה, אין לי בלמים באופניים". חייכתי בהבנה. אני בחורה מנומסת. הוא ראה את זה כסיבה טובה לגלגל שיחה בזמן שאנו ממתינים לרמזור שיתחלף. 
– את הולכת  לעבודה?
– כן
– אני חוזר עכשיו מהעבודה
– כיף לך. אז אתה הולך לישון? (רוזה משליכה את הפנטזיות הכמוסות ביותר שלה על זרים)
– לא. ישנתי בעבודה
– ישנת בשמירה??
– אני יכול לישון בזמן העבודה. זה מותר.
– נשמע טוב. אני גם רוצה כזאת עבודה.
– אבל עכשיו אני לא עייף. אני רוצה למצוא עבודה נוספת. מה אני אעשה עכשיו? משעמם. (אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים)
– אני בשמחה הייתי חוזרת לישון עכשיו (לרוזה נתקע התקליט)
-טוב, אפשר אולי להפגש בערב?
-לא תודה
-למה?
– לא מתאים לי
-אבל למה? מה לא מתאים?
-פשוט לא מתאים, וזהו.
 – טוב. מה יש לך בשיניים?
זה המקום לציין שיש לי כמה כתמים בחום דהוי על כמה מהשיניים. משהו שנראה כמו כתמי עישון. לא בולט מדי.
הרמתי את ידי במחווה שאמורה להביע שאלו השיניים שאלוהים נתן לי ומי שלא טוב לו שימות.
– זה לא יפה, תנקי את זה. (כנראה שהוא לא קרא את הפוסט הזה)
כאן הוא עלה על אופניו והפליג לעבר האופק. הדבר הכי שנון שעלה על דעתי להגיד לו בשעה כל כך מוקדמת היה"איזה אפס". לפי התנועה של ראשו הבנתי שהוא שמע את זה. רק אחרי שהוא נעלם עלה בדעתי שאת המשפט מה יש לך בשיניים הוא אומר לכל בחורה שמסרבת להענות לו, כדי לנסות לגרום לה להרגיש רע. רק במקרה שלי באמת יש לי משהו על השיניים. 
 
Published in: on 24 באוגוסט 2009 at 18:28  Comments (6)  

טעם החיים

כל בוקר בדרכי לעבודה אני עוברת ליד בית קפה מפונפן לאוכלוסיה האליטיסטית שגרה באזור, שם יושבים אנשים עם הקפה והקרואסון וקוראים עיתון בנחת, כמי שעיתותיו בידיו, וחושבת לעצמי שאילו היה לי זמן לשבת בשמונה בבוקר בבית קפה ולקרוא עיתון, הייתי ממשיכה לישון.

Published in: on 23 באוגוסט 2009 at 21:31  להגיב  

ערס פואטיקה או: למה אני לא כותבת לעתים קרובות

קורה לי משהו. או עולה לי רעיון בראש. אני חושבת: היי, אולי אני אכתוב על זה פוסט. הפוסט מתנסח לי בראש. אני חושבת מה להכניס ומה להשמיט. אני חושבת איך לתמצת שיהיה מעניין. אני חושבת איך להפוך אותו למשעשע. אני בוחשת ובוחשת, ואז אחרי כמה דקות הרעיון כל כך מבושל אצלי בראש שהוא נרקב. ואז אני חושבת: היי, זה נורא משעמם, למה שמישהו ירצה לקרוא את זה? וזהו. הרעיון נגנז לעד.

Published in: on 22 באוגוסט 2009 at 21:01  Comments (14)  

הקאונטר מכה שנית

ועכשיו אני דורשת, שהקורא הגרמני מדסלדורף יזדהה, ויספר איפה סבא שלו היה ב-42.

Published in: on 15 באוגוסט 2009 at 21:04  Comments (13)  

הגאוגרפיה של הרומנטיקה

בעולם הדייטים בחיפה הייתי פוגשת רק מהנדסים. בתל אביב יצא לי לפגוש כבר שני עושי סרטים, שחקן תאטרון ומעצב בגדים. זה ההבדל העיקרי בין שתי  הערים. מה שמשותף הוא שמאף אחד לא יוצא לי שוב דבר.

Published in: on 15 באוגוסט 2009 at 17:38  Comments (15)  

הגדרה עצמית

הבלוג שלי הוא בלוג בוטיק. קהל קוראים קטן אך איכותי.

Published in: on 3 באוגוסט 2009 at 20:08  Comments (13)  

דרך חשיבה בריאה

בעקבות ויכוח מינורי שהיה לי היום בעבודה- האם זכוכית מגינה מפני קרינה אולטרה סגולית של השמש (התשובה למתעניינים- רק מפני uvb), הגעתי לאתר של האגודה למלחמה בסרטן. ברשימה שבצד האתר (יש לזה שם?) נתקלתי בהפניה להסברים על חיים עם סטומה. סטומה, למי שלא יודע או בוחר להדחיק, היא מין שקית שמחוברת לפתח שפותחים בצד הבטן שמשמש כתחליף לפי הטבעת, וכל מה שאמור לצאת משם יוצא לתוך השקית. כן אני יודעת, מגעיל היא מילה עדינה לתאר את העניין. אדם זוכה בעסק הזה כפרס על כל מיני מחלות ופגיעות במערכת העיכול. אם רובכם קוראים את זה עכשיו וחושבים שזה משהו שקורה רק לאחרים- הרי שאני כשאני רואה דבר כזה, אני ישר מתחילה לדמיין את זה קורה לי. אני פשוט מאמינה שצריך בחיים  להתכונן לכל- אי אפשר לדעת מתי צרות כאלה יפלו עליך, ועדיף להיות מוכנים לכל. הגישה הזאת דווקא מועילה בחיים,ולראייה- כשנשרף לי הבית עמדתי ברחוב בשלווה משועשעת, ואמרתי לעצמי שידעתי שזה יבוא מתישהו. אני חושבת שמכבי אש חשבו שהצתתי בעצמי. בכל מקרה, התחלתי לתכנן את הסטומה העתידית שלי, ועלתה בי מחשבה שכל עוד אין לי סטומה, הרי ששאר הצרות בחיים הן די קטנות. אבל המחשבה הזאת בעייתית. נניח ובאמת תהיה לי סטומה- מה אז? אני אגיד: עכשיו הגיע הצרה האמיתית? מעכשיו חיי אינם חיים? למעשה, מה שמטריד אותי הוא איזה גבר ירצה אותי עם סטומה. ואז נזכרתי שאף גבר לא רוצה אותי כרגע גם בלי סטומה. נו, אולי זה לא כזה נורא.

Published in: on 2 באוגוסט 2009 at 22:12  Comments (7)