הכנס כאן משחק מילים על יציאה מהארון

אז כאמור, קניתי ארון חדש, אמיתי, של גדולים, עם אחריות לעשר שנים (!). קשה לתאר את השמחה הבורגנית שתקפה אותי למראה הארון, ובאיזו עליצות ניגשתי לסדר אותו. לראשונה בחיי הבוגרים יש לי מראה שמראה גם את הרגליים, מדף מצעים, מדף של בגדי קיץ בשקית והמדף האקסלוסיבי מכל- המדף של כל הדברים שלא יודעים איפה לשים בבית. מדף זה כולל, למקרה שתהיתם, גם את השקית האימתנית עם כל הכבלים שיש לכולם בבית ואף אחד לא יודע למה הם משמשים בעצם, והאם בכלל עדיין מייצרים מכשירים כלשהם שהכבלים האלה יכולים להתחבר אליהם. עכשיו הם מתחבאים יפה יפה במדף גבוה, ביחד עם מקלדת עם חיבור שלא מתאים כבר לשום מחשב, פרוז'קטור, ותיקי רחצה שקיבלתי פעם מתנה. לפי החישוב שלי, שום דבר לא יזוז משם עד שאני אצטרך לעבור דירה.

ועוד סיפור קטן: השבוע ראיתי ברחוב שכן. בירכתי אותו לשלום והוא אמר לי: "ראיתי אותך מרחוק, ואת יודעת איך את נראת? נראת עשר, אבל את הולכת בצעדים גדולים מדי. את צריכה ללכת בצעדים קטנים יותר" . השכן הזה צלם אופנה. מחמאה שלו שווה כפליים. עכשיו אני מתאמנת על צעדים של גיישה.

מודעות פרסומת
Published in: on 22 בנובמבר 2009 at 22:08  Comments (8)  

והכלב אכל לי את השיעורי בית

בוקר אחד קמתי והכנתי לי תה כהרגלי. ישבתי כהרגלי לשתות אותו מול המחשב, כשלפתע ביצעה כוס התה תעלול אקרובטי ונפלה עלי, כשהצד הפתוח שלה כלפי מטה. מה אני אגיד לכם, לא נעים. שורף ורטוב, ועוד על הבוקר. מזל שאני גרה לבד, כי תוך שבריר שניה הורדתי את המכנסיים וקיפצתי בבית תוך שפשוף חלקי עור מאדימים ברגלי, לא משהו שהייתי שמחה שהשותפים יראו. תה חם על הבוקר זה משהו שיכול קצת להוציא מאיזון, אז אפילו לא טרחתי לנקות את מה שנשפך, והלכתי מיד להתקלח ולעבודה. כשחזרתי הביתה בערב גיליתי את העניין המצער באמת: התה ניתז גם על המחשב וסידר כמה עניינים במקלדת, ככה שעכשיו לא יכולתי לכתוב את האות ט בלי שהאות מ תופיע יחד איתה והפוך, כנ"ל לגבי האותיות נ ו-מ. עוד כמה קומבינציות היו קשורות לספייס ולבקוורד, ככה שבעצם לא הייתה ממש דרך להשתמש במקלדת, גם אחרי תחיבת טישו בין המקשים. בירור קצר במרכז התמיכה של המחשב הבהיר לי שאצל מרפי כמו אצל מרפי, האחריות על המחשב הסתיימה יום קודם. אבל מה? מחשב צריך לתקן, בבריאות לא משחקים, יעלה כמה שיעלה.

מרכז השירות שמטפל במחשב שלי יושב לו אי שם בעיר נידחת ברחבי גוש דן, מסוג הערים שתמיד חשבתי שקיימות רק במפת אוטובוסים של דן, וכמו כל הערים הללו, גם כדי להגיע לשם צריך לעבור בבני ברק. יש משהו מתעתע במפות אוטובוסים: תמיד יש הרגשה שהכל מעבר לפינה. אמנם חוצים שלוש ארבע ערים בדרך- אבל הכל עובר על ציר תנועה אחד. רק עוברים את בגין שהופך לז'בוטינסקי, והופ! מגיעים. אלא שלא כך הוא. בשעת ערביים עגמומית מצאתי את עצמי יושבת בתחנה על ספסל ברחוב הראשי של בני ברק, בין המון נשים בהריון בחצאיות ארוכות וזאטוטים כפולי שמות (דבר אחד לטובת ילדים דוסים: הם הרבה יותר מנומסים ומחונכים מסתם ילדים).  אחרי ציפיה מיגעת ואוטובוס מזדחל הגעתי למרכז השירות. כשניגשתי למסור את המחשב עמד לידי בדלפק בחור שהסביר שנשפך לו קפה על המחשב. השוונו כמויות סוכר. לא ראיתי צורך להסתיר מהם את סיבת התקלה כי ממילא התכוונתי לשלם על זה. חזרתי הביתה ארבע שעות אחרי שיצאתי, כל אותם אחרי הצהריים נשרפו לי על הטיול השנתי הזה. אבל מה- אי אפשר להסביר כמה רחוב המסגר והתחנה המרכזית נראים מלבבים ובייתים אחרי שעוברים בבני ברק.

היום התקשרתי לשאול למה עוד לא קיבלתי הצעת מחיר על התיקון. הסתבר שהמחשב כבר תוקן , ובחינם. אין לי מושג איך ולמה, פשוט החליפו לו את המקלדת  ולא ראו לנכון לחייב אותי על זה. נסים קורים. הפעם שלחתי את אבא להביא לי את המחשב. בשביל מה יש אבא? וזהו. עכשיו יש לי מחשב שמותקנת בו מקלדת חדשה, וכל הסיפור הזה היה כדי להסביר למה לא כתבתי הרבה זמן. זה, וגם זה שלא היה לי מה לכתוב.

Published in: on 16 בנובמבר 2009 at 19:49  Comments (8)  

שיר יפה ליום גשום

ק' גילתה לי את דבר השיר הזה, והוא היה כל כך מקסים בעיני שלא יכולתי שלא להעתיק אותו לכאן ולחדש לרגע את הפינה העתיקה. את השיר כתב (תרגם?) בכיר הפזמונאים אהוד מנור, למנגינה לטינית כלשהי, ושרים אותו הפרברים ומתי כספי. אם לא מקשיבים למילים, אפשר לחשוב שמדובר בשיר מתרונן על גשמים, אבל כשקוראים את המילים מתגלה שיר כואב על העצב הרודף את מי שחי בארץ יבשה, שיר שגם לפני עשרות אלפי שנים היו כנראה מזדהים איתו האנשים שחיו פה.

בלב כבד / אהוד מנור

יורד לו גשם עלינו
עם רעמים וברקים.
חיטה ואורז מבטיח
וקני סוכר מתוקים.
אבל כבד הוא לבנו
ובגרון מחנק,
כשבנהר אין עוד מים
ושתי גדותיו שדות אבק.

כשגשם בא במפתיע
הכל שרים "כמה טוב".
הכל אומרים "זה מבטיח,
מבטיח חורף רטוב".
אבל בחורף צחיח
הגיהנום שוב קרוב.

ואז כבד הוא לבנו
ובגרון מחנק,
כשבנהר אין עוד מים
ושתי גדותיו שדות אבק.

שנה שחונה מייבשת
נהר, שדה, הר וגיא,
את שתי עיני אנבלה
ואת באר תקוותי. 

Published in: on 1 בנובמבר 2009 at 21:42  Comments (4)