הרהור

כל הרשת מלאה בסיפורי נשים על חיים בצל הטרדות מיניות יומיומיות, על פחדים ללכת ברחוב, ושאר סיפורי אימה מסמרי שיער.

הייתכן שאני עד כדי כך לא מושכת, שאני האישה היחידה בארץ שלא מוטרדת מינית?

מטריד.

מודעות פרסומת
Published in: on 21 באוגוסט 2012 at 21:51  Comments (8)  

פוסט חתרני(!) שלא כולל את השורש ה.ד.ר.

אחת לשנתיים שלוש זה חוזר: כמו מבצע בעזה, מתקפה בצפון או שביתה בנמלים, כרוניקה ידועה מראש- החילונים ראש בראש בחרדים. פעם סוגרים כביש, פעם פותחים חניון בשבתות, פעם מוכרים לחמניות בפסח ופעם מושיבים את הבחורות מאחור. עוד פעם "הגיעו מים עד נפש", עוד פעם "לוקחים לנו את המדינה". מהצד השני יוצאים החברה מהכוללים לחופשת חנוכה, פסח או סתם "בין הזמנים" (שבתות חמות וארוכות, לא פלא שמשעמם כל כך), מוציאים קצת אנרגיה בכיכר השבת, זורקים פה ושם אבנים, צועקים לשוטרים העייפים "נאצים". כמה רבנים זועקים "גזרות", כמה אחרים מגנים, חברי כנסת חילונים עולים על הבריקדות ומודיעים ש"עד כאן", והכל מוכר ומשומש עד לעייפה. בסוף הרוחות שוככות, מקימים שתי ועדות בכנסת, מגישים שניים שלושה בגצ"ים, העניינים מתחילים לשעמם את כולם, ואיזושהי פשרה מושגת, לרוב אף אחד לא זוכר חודשיים אחר כך מה הייתה הפשרה, כי בעצם, לא התכוונו להגיע לירושלים באמת אף פעם, וגם לא לעלות לאוטובוס בבית שמש. ככה זה אצלנו במזרח התיכון: המפלצת דורשת את שלה, ואם לא מורידים את רפיח אז משביתים את חברת החשמל, ואם לא זה ולא זה אז יאללה, בוא נרד למטה ונריב עם השכנים על הפרדת דת ומדינה.
תכלס, מבחוץ זה נראה די טיפשי. לכו לישון.

Published in: on 25 בדצמבר 2011 at 21:40  Comments (1)  

לרגל עונת ההפגנות

נשבעתי לעצמי לא להפוך את זה לבלוג חפירות, למרות שאלוהים עדי לכך שבתור נביאת זעם כל מהפכות העולם מתערבלות לי בבטן מאז ומתמיד ואירועים כמו של השנה האחרונה בעולם והשבועות האחרונים בארץ רק מתסיסים בי את המהפכות כמו שמרים בעוגה בלחם (אחח איזו מטפורה. אני מבסוטה), אבל כאמור, הסטייל הוא בחשיבות עליונה אצלי ולכן לא ארד לחפירות והטפות מוסר שאצטער עליהן בבוקר שאחרי, אלא רק אצביע על מספר נקודות להכוונת המהפכה לכיוונים נכונים. וביתר דיוק: הכוונה לבלוגרים.

בשבוע האחרון כל בלוגר מצוי שולף את חשבון ההכנסות וההוצאות שלו, כדי להוכיח לנו שמעמד הביניים נשחק על בשרו ממש, ונופל לפחים ומלכודות אין ספור של מהן מותרות ומה המדינה צריכה לתת מתוקף היותה מדינה. בתוך כך הוא שוכח שמאבק חברתי צריך להתנהל על בסיס ממוצע ואומדנים סטטיסטים של הכנסות/הוצאות/מדדים ושאר דברים הנתנים לכימות בקרב כלל האוכלוסיה ולא לפי תחושות הבטן של חשבון הבנק הפרטי שלו. לפיכך, גם אם אתה יכול לממן לעצמך חינוך פרטי לילדיך עדיין אתה צריך לשאוף לחינוך ציבורי מצויין לכולם בלי קשר להכנסה שלך. מה שפעם נקרא סולידריות ונפל עם החומה בברלין. לכן החלטתי להכין רשימה קצרה המסבירה את ההבדל בין מותרות לבין למה המדינה צריכה לעזאזל לדאוג:

על המדינה לספק לאזרחיה באופן שוויוני (לא בהכרח בסדר הזה):

1. מים זורמים

2. מזון בריא בסיסי (פחמימות מלאות, ירקות, פירות ודגנים. בשום אופן לא מוצרים מהחי שנוצרו בטרבלינקה)

3. דיור בטוח (קניין/שכירות ארוכת טווח)

4. בריאות

5. חינוך

6. רווחה

7. תחבורה ציבורית

המדינה אינה מחויבת לתת לאזרחים:

1. הוצאות על בתי קפה

2. הוצאות על חדרי כושר/שיעורי פילטיס/מסאז'/ בריכה

3. נסיעות לחו"ל (שיקום בבקשה מי שלא נסע לחו"ל בעשור האחרון לפחות פעם אחת)

4. רכב פרטי

5. בילויים: קולנוע, תאטרון, מופעי מוסיקה, לאונרד כהן וכו'

6. טיפולי שיער/פנים

7. בגדים שאי אפשר לקנות בשוק.

ולכל המתמרמרים אני אזכיר שבשביל לחיות ברמת החיים שהתרגלנו אליה בעולם המערבי, מילארדי אפריקאים ואסיאתים נידונו לחיי עבדות ורעב.

Published in: on 27 ביולי 2011 at 19:28  Comments (3)  

נסיונות אנושים להנשים את הבלוג (מפה לפה, אלא מה)

שום דבר מסעיר לא קרה שבגללו ראוי להחריד את הרידרים מרבצם. ואף על פי כן זוטי דברים דוחפים אותי ללהג על כל מיני עניינים חסרי עניין ממשי לציבור. מצד שני, המחשבה שממילא אף אחד לא טורח לקרוא פה נותן לי הזדמנות לכתוב בלי לגבש קונספט ממשי של פוסט. ממילא אף פעם לא הייתי חזקה בקונספטים, ויעידו כל מורי לעיצוב.

פתאום מסתבר שהעולם עדיין משתמש במושג "סילבסטר" וממש חוגג אותו. עניין מוזר. אותי המילה הזאת מחזירה אחת עשרה שנה אחורה, אז כולם היו מוטרדים בשאלה מה יעשו בסילבסטר של המילניום. משום מה כולם הניחו שיום יבוא ונכדיהם ישאלו אותם מה הם עשו באותו ערב, והם יהיו מוכרחים לצאת סבאים מגניבים ולספר איך הם היו במסיבה מטורפת, עשו קוק בשרותים ואז השתתפו באורגיה עם דוגמניות שוודיות. אני, שהייתי תיכוניסטית מרירה באותם ימים ולא היו לי חיים (לעומת עכשיו, שגם אין לי חיים) נשארתי  בבית. כמה שבועות אחר כך הביא לי י', שהיה העדות היחידה בכיתה לכך שאני לא חרשת אילמת, את הסטיקר האלמותי:" גם אני הייתי לבד בסילבסטר של המילניום" שהודבק אחר כבוד על הלוקר שלי, והפך אותו ללוקר הכי מגניב במזרח התיכון.  בתור תיכוניסט אתה אוכל הרבה חרא, כשחושבים על זה. בשבוע הראשון של המילניום נשלחנו למחנה של הגדנ"ע. היה קר מאובק וגשום כפי שרק יכול להיות שדה בוקר בינואר. בדיעבד, לא ברור לי למה לא התקשרתי באותו יום לאבא ואמא שיבואו לקחת אותי משם, והמשכתי לסבול שבוע שלם בתוך מדים שכריסטו היה יכול לעטוף בהם את פסל החרות, בקור שגרם לי לישון כל לילה עם הדובון בתוך השק"ש, ובשעמום אין סופי של לצעוק אש אש אש ולזחול בתוך אבק ולהעמיד פנים שאתה נהנה נורא (את זה לא עשיתי. יש לי עקרונות). אבל כאמור, בתור תיכוניסט אתה אוכל חרא, ולא ממש מודע לזה שאתה יכול להתקומם. י' ממקודם, אגב, דווקא באמת נהנה באותו גדנ"ע. זה כנראה מסביר את העובדה שהיום הוא טייס קרב מתנחל ונשוי עם שלושה ילדים.

ובעניין ההתקוממות, לא נגד העוולות הגדולות של היקום אלא נגד אותן מוסכמות חברתיות וכלכליות שאיש אינו מעז להרים נגדן את הראש, הרי שעשיתי מהפכה בזעיר אנפין בחודש האחרון: עברתי לעבוד ארבעה ימים בשבוע. מהפכה, כי היה צריך אומץ ללכת לבקש מהבוס לא לבוא יום בשבוע, לא בגלל שאני רוצה ללמוד או משהו כזה, אלא בלי שום סיבה. הבוס, נשגב מבינתו כמובן מה יש לאדם לעשות ביום חול מחוץ לעבודה, הסכים בכל זאת.  גל של קינאה עבר במשרד לגבי יום החופש הקבוע שלי, וגם כמה גלים קטנים מצד חברים, ועכשיו אני ממרידה את העובדות האחרות במשרד לדרוש גם יום כזה, בתקווה להוביל את המשק לשבוע עבודה בן ארבעה ימים.

מה יש, פעם גם לא האמינו שמזכירה של נשיא יכולה להתלונן נגדו כשהוא אונס אותה.

Published in: on 30 בדצמבר 2010 at 19:23  Comments (14)  

הנה זה הגיע. חשבתי שאחמוק מזה, אבל בשבוע האחרון קיבלתי שתי הכרזות על חתונות של חברות קרובות בעונת החתונות הבאה עלינו לרעה, ואני מנחשת ששלישית תגיע בשבועות הקרובים. ככה זה בחיים, כל אחד צריך בסוף למות.

Published in: on 28 בנובמבר 2010 at 19:33  Comments (4)  

קרסול אכילס

הרשו נא לי להפר את שלוותו הדוממת של הבלוג על מנת לעסוק בסוגיה מטרידה, שיתכן כי אף מטרידה את המגיב "אירני" שהוא נכון להיום הקורא הנאמן ביותר שלי.
עם האיום המפוקפק לחורף (מה יותר סביר שיגיע- החורף או הפצצה?) נחרדות בנות ישראל העליזות בפותחן את ארון הנעליים להכין רגליהן לחורף. שם, עמוק בארון, טמונות נעלי הסירה, חלקן חדשות ומנצנצות עדיין, ולא מסגירות את האימה הטמונה בהן: הפמיניסטיות התלוננו על נעלי העקב? ובכן, הליכה על עקבים היא משחק ילדות לעומת העינוי המסתתר באחורי הנעל: אותו אזור המתחכך עם הקרסול וחותך אותו, או יותר נכון, את שאר הצלקות המעטרות אותו מהנעליים של השנה שעברה ושל השנה לפניה. הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה: נמאס כבר לעטוף כל בוקר את הקרסול בקונסטרוקציה מורכבת של צמר גפן ופלסטרים כדי למנוע את העינוי היומי שגורמות הנעליים. הביטו ימינה ושמאלה ברחוב ותראו נשים מסתירות צליעה לא חיננית, נושכות את שפתיהן ונשבעות שמחר הן הולכות עם נעלי אצבע לעבודה. ושוב בבוקר מתפתות לנעליים, ושוב מקללות את החתכים האיומים בקרסול. מעל במה זאת אני יוצאת בקריאה נרגשת ליצרני הנעליים הסינים: הבו לנו נעליים של בני אדם, או שנחזור כולנו לריבוק מהילדות, לאולסטארס מהנעורים או לפלדיום מחנות הקמפינג, העיקר שלא יכאב.

Published in: on 28 באוקטובר 2010 at 23:17  Comments (9)  

גם כן חג

אני מודה- הסימנים היו שם תמיד. גם בלי להקשיב באופן מכוון למילים, תמיד נשמעה לי קצת חשודה השורה: "ובדיוק שבאנו תקעו בחצוצרה". אלא ששבוע שעבר הזדמן לי להקשיב למילים, והבנתי שיענקל'ה רוטבליט החביב כתב כבר בשנות השבעים שיר שיכל בקלות להכנס למדור היחסים של ויינט (ואל תעמידו פנים שאתם לא מכירים את המדור). זה מתחיל תמים לגמרי:

התחיל לרדת ערב, עלו אורות של חג
חשבתי לא תבואי, הייתי כבר מודאג
שבתי ושמעתי קולות מן הרחוב
פתאום היית בדלת, פתאום היה לי טוב
רבצנו לנו ככה, בלי להדליק אורות
עם מוזיקה בחדר, היה גם מה לשתות
העיר יצאה העירה, אבל אנחנו לא
נדמה לי ששכחתי את העולם כולו

בהמשך מתואר זוג רגיל שבוחר להשאר בבית ולהתמזמז במקום לצאת החוצה ביום העצמאות. לגיטימי:

בתוך הטלוויזיה היו המון טקסים
וביניהם גיליתי שיש לך עור מקסים
אי שם הניפו דגל, אי שם תותח ירה
ובדיוק שבאנו תקעו בחצוצרה
וככה כל הלילה, וכל היום הבא
את ואני ביחד, היינו מסיבה
זוכרת איך צחקנו, שכחתי כבר ממה
הלא מאז חלפה, ממש שנה תמימה

המרצע יוצא מהשק בבית השלישי:

עכשיו אני יושב לי, כותב פה את השיר
ולא יודע איפה, בלעה אותך העיר
המון עבר עלייך, המון עבר עלי
שנה תמימה חלפה לה, מה דעתך אולי

במילים אחרות: לפני שנה ביום העצמאות היה לו סטוץ חד פעמי עם הבחורה, שהוא לא טרח כמובן להתקשר אליה אחר כך מעולם. פתאום שוב נהיה יום העצמאות, והבחור שלנו קצת חרמן, מנסה לחשוב עם מי הוא יכול לבצע את זממו. הוא מריץ את הבחורות שהיו לו לאחרונה בראש ומנסה להזכר מה היה בשנה שעברה, והופ! הוא נזכר בהיא, שדווקא הייתה זיון לא רע, ואם אין מישהי אחרת כרגע ברקע, אז למה לא להתקשר אליה, הרי בסך הכל, היה כיף לא?

כמובן שרוטבליט לא הפזמונאי היחיד שנגע במצוקת הרווקות (בחולם ובשורוק). כל בחורה שניסתה לשכנע את בן זוגה להתחתן ולא הצליחה יודעת שהבעיה היא לא בעובדה שאינו רוצה לבלות איתה את שארית חייו, הוא דווקא היה יכול לעמוד בזה, מה שמפריע הוא כל אותן בחורות יפות שאיתן לא יוכל לשכב, לפחות לא בריש גלי, במידה ויתחתן. וכיון שהוא אינו יכול להוציא מראשו את התקווה המנקרת שיום אחד בר רפאלי תחלוף לידו ותאמר לו "אייב נוטיס יו אראונד, איי פאונד יו ורי אטרקטיב", הוא אינו יכול להתחייב לאף אחת אחרת לפני שלפחות את החוויה הזאת יחווה. לנעמי שמר הדגולה יש שיר שמזוהה קצת כשיר ילדים או לפחות כשיר תמים : "באלה הידים עוד לא אהבתי די". קריאה מדוקדקת של המילים מגלה שלא מדובר בסתם חדוות יצירה אלא בנקודה זאת ממש:

ואף על פי שאת פה, ואת כל כך יפה
ממך אני בורח כמו ממגיפה
עוד יש הרבה דברים שרציתי לעשות
את בטח תסלחי לי גם בשנה הזאת

אי – עוד לא אהבתי די
הרוח והשמש על פני
אי – עוד לא אמרתי די
ואם לא, אם לא עכשיו אימתי.

אני יודעת מה אתם חושבים לעצמכם עכשיו: רוזה המסכנה, שוב פעם איזה נבזה זרק אותה, איזו רווקה ממורמרת. אז אם כבר אנחנו מעלים את הנקודה הזאת, רק שתדעו שהצטרפתי מזה זמן לטרנד הפושה במחוזותינו של הא-מיניים, ומאז אני כבר לא רווקה ממורמרת. ויעיד על כך לירון, שלא נתקל בכרטיס שלי באוקייקיופיד כבר שנה.

Published in: on 6 באוקטובר 2010 at 22:57  Comments (5)  

שלל ברכות ואיחולים לשנה החדשה

"שתהיה שנה טובה, שנת בריאות אושר ופרנסה- מליאור התיקונצ'יק"- סמס אמיתי שקיבלתי בערב חג. למה בעלי מקצוע טורחים לשמור על מספרי הטלפון של לקוחות מזדמנים.

"את נראית כמו דתיה"- דודה שלי ברגע של מחמאה כנה למראה השמלה הארוכה שלבשתי.

"הומסכסואלו אונג'ה"- אבא שלי מסביר בפרסית לדודה שלי שאין טעם לקבוע מזוזה בביתי כיוון שממילא מתגוררים הומוסכסואלים בבניין.

Published in: on 10 בספטמבר 2010 at 16:21  Comments (5)  

העלאת רייטינג מקומית

פוסט קליל ואוורירי לרגל ימי החום:

פטמות
פטמות
ירכיים
עכוז
אוראלי

Published in: on 21 באוגוסט 2010 at 17:42  Comments (9)  

סוגיה אקטואלית

האם כשקוברים טייסי חיל האוויר, מוציאים את היהלום מקצה השטרונגול לפני הקבורה או שקוברים אותם עם היהלום?

המציג אינו טייס

*המציג אינו טייס

Published in: on 31 ביולי 2010 at 20:33  Comments (8)