זה שדודה שלי משדכת לי שידוכים, זה כבר אומר שאני רווקה זקנה?
כרוניקה של צו איסור פרסום
כל פעם שעולה באוויר איזו שמועה על פרשה מצונזרת או על צווי איסור פרסום- משהו בי מתרגש. כחובבת קונספירציות ותיקה ידוע לי היטב שמאחורי כל משהו שלא מספרים עלול לעמוד הסוד הגדול שמניע את העולם, זה שמסביר במכה אחת גם את רצח רבין וגם את סודות הבונים החופשיים. אף על פי שלרוב מתגלה בדיעבד שמדובר בסיפור שאילולא הצנזורה שקדמה לו אפילו לא שווה להגביר את הרדיו בשבילו (ע"ע "פרשה שתזעזע את המדינה"-עוד שחיתות של א"א, או "עיתונאית במעצר"- כתבת רכילות שהוציאה כמה מסמכים מהצבא שהתפרסמו כבר לפני שנתיים), הרי שמדי פעם מדובר באמת בסיפור מטריד או מזעזע, כמו המזוודה שחיפשו בירקון בקיץ אחד לפני כשנתיים.
אמש נכנסתי לכתבה בלמה-נט שדיווחה על אסיר המוחזק בכלא איילון באגף 15, האגף שנבנה בזמנו עבור יגאל עמיר שבינתיים הועבר משם לכלא אחר. אסיר זה מוחזק שם בבידוד מוחלט, אין לו שכנים באגף. אין יוצא ואין בא מהאגף, וגם השב"ס עצמו אינו יודע מי האיש, מה שמו ומדוע הוא מוחזק שם. אני מודה שברגעים הראשונים לא ייחסתי חשיבות רבה לדיווח. חיפשתי את התגובות אך כיוון שהכתבה פורסמה זמן קצר קודם לכן- שום תגובה עוד לא הופיעה. חזרתי לעמוד הראשי של האתר- כשלפתע שמתי לב שהקישור שהפנה לכתבה שזה עתה קראתי- הקישור בעמוד הראשי- הוסר. מיד לבי ניתר את הניתור הראשון. מיהרתי לעבור קדימה בחזרה לדף הכתבה, והשארתי אותו פתוח כל הערב בעודי מרעננת את הדף מדי פעם בפעם, לראות אם נוספו תגובות. שום תגובות לא הופיעו.
בבוקר מיהרתי לרענן שוב את הדף, ומה רבתה התרגשותי כשראיתי שהכתבה הוסרה לגמרי. אם מישהו דאג להעלים את המידע- סימן שיש דברים בגו. אחרי הצהריים כשחזרתי מהעבודה (כן כן, יש אנשים שלא מבלים את שעותיהם בעבודה מול האינטרנט) כבר ראיתי שמספר אתרים אזוטריים למחצה הספיקו לאזכר את הפרשה. אז למען הדורות הבאים, וכדי שלא תאמרו שלא אמרו לכם- הנה צילום המסך שהצלחתי להשיג של הכותרת:
מי אתה מיסטר איקס?
ולמי שרוצה את הטקסט במלואו- אפשר למצוא אותו כאן (יש אנשים זריזים ממני, מסתבר)
הסיפור המצער על גברת עציץ
בניגוד חמור לכל עקרונותי, הגורסים כי אסור להתאמץ היכן שאפשר לא להתאמץ, הגדלתי ראש ונרשמתי לקורס מקצועי, אף על פי שהוא מתקיים אחרי שעות העבודה. אין ספק שאלוהים מעניש על דרדור ערכים שכזה, אחרת אין דרך להסביר את המקרה המצער שקרה לי בעקבות כך.
באחת ההפסקות במפגש השלישי של הקורס נגשה אלי זקנה אבודת מבט שעמדה בקרבתי, ושאלה אותי אם ניסיתי כבר לעבוד עם התוכנות שלימדו להשתמש בהן בקורס. אף על פי שציינתי בפרוש שעוד לא טרחתי להוריד אותן למחשב אפילו, היא שאלה בנימוס (!) אם תוכל להתקשר אלי כדי שאסביר לה איך משתמשים בתוכנה, כיון שכפי שהסבירה לי, היא יודעת להשתמש במחשב, אבל מאז שהתוכנות עובדות על חלונות ולא על דוס (!!) היא קצת מתקשה. בנקודה זאת ידעתי שאני נכנסת למלכודת, אבל החינוך הטוב שקיבלתי גורס שיש לעזור לאנשים, חינוך מאוד לא אבולוציוני, אני מוכרחה לציין, וכך קרה שכתבתי לה את מספר הטלפון ואת כתובת המייל שלי על פיסת נייר והיא הציגה את עצמה כגברת עציץ.
למחרת היום קיבלתי לתיבת הדואר האלקטרוני שלי את ההודעה הבאה:
"לרוזה מרציפן שלום רב
המכתב הזה הוא רק ניסוי הכתובת. אצטרך עזרה בעבודה עם התרגיל.
הרבה תודה גברת עציץ"
אדם השולח ניסוי כתובת- כבר מדליק אצלי נורה אדומה של חשש. ובכל זאת החזרתי לה הודעה מנומסת המזכירה את מה שכבר אמרתי לה יום קודם- שעוד לא ניסיתי את התוכנה ושאצור איתה קשר אחרי שאנסה. זה לא מנע ממנה להתקשר אלי עוד באותו היום אחרי הצהרים, לשאול מתי נוכל לדבר על התוכנה, ואם אני יכולה להסביר לה איך להדפיס באותיות גדולות את קובץ הPDF שקיבלנו מהמרצה. הזכרתי שוב שעוד לא עברתי על התוכנה, הסברתי לה טלפונית כיצד להדפיס בגדול (פרוצדורה קלה שנמשכה מחצית השעה) והבטחתי להתקשר איתה ביום ו'. כמובן שביום ו' עם שחר התקשרה שוב גברת עציץ לשאול מתי נוכל לדבר, אלא שלמרבה הצער לא עניתי לה (יום שישי בבוקר, יש גבול לכל תעלול). כשהתקשרתי אליה אחרי הצהריים ביקשה שאתקשר אליה למחרת היום בבוקר, כשאני מתעוררת, ווידאה את השעה המשוערת שבה אקום (10-11). באחת עשרה וחמש עשרה דקות צלצל הטלפון, אני מניחה שהיא ישבה ליד הטלפון משעה שש בבוקר וחכתה לצלצול הגואל. החלטתי לענות לה ולסיים עם זה סוף סוף, ועד שעה שתיים עשרה מצאתי את עצמי יושבת ומסבירה בטלפון כיצד משתמשים באופציות ה"העתק" ו"הדבק", ובעוד כהנה וכהנה כפתורים שימושיים במקלדת שאפשר ללמוד על אודותיהם בקורס יסודות השימוש במחשב שהיה רצוי שהגברת עציץ תעבור לפני שהיא מטרידה זרים בשבת בבוקר.
בפגישה הבאה של הקורס הודתה לי גברת עציץ מעומק הלב, ואפילו הצעה לי בנדיבות רבה לבוא להתארח אצלה בסופשבוע בקיבוץ, כאילו משאת לבי היא לבלות סוף שבוע שלם עם זקנה טורדנית, שלפי התובענות שגילתה עד כה מן הסתם היא דורשת מאורחיה גם לשטוף כלים בסוף הארוחה. היא כמובן לא שכחה לציין שהיא סומכת עלי שבתוכנת ההמשך היא תוכל להעזר בי. כמובן שמיהרתי להכריז שטרם התנסתי בה, ושאצור איתה קשר ברגע שאעשה את זה.
אלא שגברת עציץ, קטנת אמונה שכמותה, מיהרה להתקשר אלי ביום ה', ולהשאיר לי הודעה מאוד מבולבלת ולא החלטית (ואם יש משהו שנוא עלי הוא אנשים שלא מדברים לעניין) שהיא מעוניינת לקבוע איתי מתי נדבר בטלפון ואסביר לה את התוכנה החדשה. אני לא יודעת כמה פעמים היא התקשרה באותו היום, כי הטלפון היה סגור עד הערב, אך למחרת היום היא הספיקה לצלצל אלי שבע פעמים עד הצהריים, ולהשאיר שלוש הודעות שכלל לא טרחתי לשמוע. הבוס שלי שיחיה (לא באמת) לא מתקשר אלי ביום שישי, אז מאין לה החוצפה לנדנד אחרי שבברור אני מסננת אותה במרץ?
היום בבוקר היא המשיכה במסכת הצלצולים, ואני שלחתי לה הודעה שאני עסוקה קצת בימים אלה ולכן עוד לא עברתי על התוכנה, ושאצור איתה קשר אם אספיק לעבור עליה, במקרה הכל אמת לאמיתה, אם כי הייתי משקרת לה בשמחה אם הייתי צריכה. את התגובה להודעה הזאת קיבלתי אחרי הצהריים:
"לרוזה מרציפן שלום רב.
תודה שידעת אותי, וטרחת לכתוב לי. הבנתי.
נתראה בשיעור הבא
שלום וכל טוב
גב' עציץ."
ומה מוסר ההשכל מכל הסיפור הארוך מדי הזה?
כשאבא ואמא לימדו שמסוכן לענות לזרים- הם בהחלט ידעו על מה הם מדברים.
רק עכשיו עלה בדעתי
שחוץ מהעברה אוטומטית מהאתר הישן לוורדפרס, אין העברה אוטומטית ברידר, וכך לעולם הפוסטים החדשים לא יגיעו לקוראי הותיקים, ולעולם הם לא ידעו איזה עיצוב חדש ויפה יש לי בבלוג המחודש. זהו אם כן, ניסיון לראות אם מישהו מגיע לפה.
מצד שני, בשביל מה בכלל להעביר בלוג שאני לא כותבת בו.
שובו בנים שובו
בעוברי ליד התחנה המרכזית היום, הביט בעיני דוס מתרים שכזה (אני בכלל לא בטוחה מה אלו באים לחפש בעיר של בועלי שפנים וטורפי נידות, הרי איש לא יתרום להם פה), ביקש ממני יפה דקה מזמני. כיון שעיתותי היו בידי- נתתי לו דקה. הוא שאל לשמי,ואז פתח בפני חוברת מנויילנת ופתח בנאום הגבר: " אני מישיבת שובו בנים שמעת? לא? הנה עכשיו שמעת אנחנו יושבים בעיר העתיקה בירושלים ברובע המוסלמי כבר שלושים וחמש שנה ברוך השם אנחנו דואגים לגמילות חסדים מאכילים ומלבישים יתומים ואלמנות ותינוקות של בית רבן ברוך השם טה טה טה פה פה פה לה לה לה " (בשלב זה בערך אבד לי הריכוז).
- מאיזה ישיבה אמרת שאתה?
- שובו בנים
- אז למה שלא תשוב לשם?
- עכשיו באתי משם !
-נו, אז תשוב
הוא הביט בי בבוז ששמור למי שמקומו בגן העדן מובטח, ואמר לי בסרקסטיות: את שנונה.
עלילות ק' בעולם הפלילים
ק' חזרה הביתה בשעת לילה מאוחרת למדי. בשער היא עוד תמהה מעט כשראתה את החתול הכתום, זה שלא אוהב לצאת את הבית, עומד בחוץ ומתלונן. כשנכנסה הביתה הצטערה לראות שהחתולים הפכו את הבית. לקח לה כמה רגעים להבין שחתולים אינם יכולים להפוך את כל תכולת הארונות הסגורים בדרך כלל, וגם לא לשבור את הסורגים בחלונות. ספירת מלאי זריזה גילתה לה מה נלקח שלל מביתה: מחשב נייד בן ארבע וחצי, שממילא חרחר חרחורי גסיסה בימים האחרונים, מצלמה, אוסף העגילים הפושטים והאהובים כל כך, והגרוע מכל: מאגר הריטלין שהושג בדי עמל וללא מרשם, ושבו תלוי כל עתידה האקדמי של ק'. את החתולים, למרבה הצער, בחר הגנב חד השכל להשאיר על כנם.
בזמן שהמתינה למשטרה התקשרה ק' לאמא לספר לה על המקרה המצער. למחרת סיפרה שכשחזרה למיטה נרגשת כולה והעירה את אבא הנוחר לספר לו על המאורע, גילה זה גבריות טיפוסית, פקח עין אחת ואמר לה: מה את אומרת חרררררפפפ.
שני שוטרים הגיעו לדירה: הראשון, צעיר מחוטט פנים בעל מוח של שוטר, והשני רוסי חביב שגילה נפש של בלש כשגילה לבד המון פרטים על ק' רק מהצצה חטופה בחפצים הפזורים בבית. אחרי שמילא המחוטט טופס ארוך והצליח לאיית לא נכון את שמה של ק', שאל אותה אם היא חושדת במישהו אולי, מישהו שיש לו מפתח לבית. ק' הזכירה לו בעדינות שהפורץ נכנס מהחלון. השוטרים הבטיחו שלמחרת בבוקר יגיע שוטר מהמז"פ לקחת טביעות אצבעות, והעניקו לה כפפות לטקס כחלחלות שנראו כמו נלקחו מסרט למבוגרים, כדי שתוכל לסדר את הבית בלי לפגוע בטביעות האצבעות.
בבוקר המתינה לו עד בוש. כשהתקשרה למשטרת המחוז התנצלו הללו והסבירו שהיה ארוע חמור מאוד ולכן הוא מתעכב. כל ניסיונותיה לברר באיזה אירוע חמור מדובר עלו בתוהו. כמה רגעים אחר כך התקשר אליה השוטר בעצמו ואמר שהיה אירוע דקירה ולכן הוא מתעכב. כשעה אחר כך, התקשר לומר שהוא כבר היה בדרך אליה אבל שוב הקפיצו אותו למשהו דחוף. הפעם כבר לא חקרה. כעבור עוד שעתיים הוא הודיע שהוא עומד לצאת לכיוונה, ואז התקשר שוב להגיד שאיזה ילד קפץ מהחלון. כפי הנראה, המז"פ מעסיק אדם אחד בלבד בכל אזור גוש דן. בסוף היום הצליח הבחור להגיע, פיזר המון אבקה שחורה בבית, ולא מצא כלום. הוא טען שמהחלון אי אפשר היה לקחת טביעות אצבעות בגלל כל הלכלוך שדבק בו. כשאת מגיעה למצב שבו שוטר רומז לך שאת לא מנקה טוב את הבית, זה סימן שהגיע הזמן לעבור דירה.
פרקי אבות
כשההורים שלי החליטו להתחתן, לפני ארבעים מיליון שנה בערך, הם החליטו שלא מעניין אותם שמלת כלה ורבע עוף, קבעו תור ברבנות ושילמו מראש כמקובל. לא להאמין, אבל זוג הזקנים הטרחנים האלו היו פעם צעירים מגניבים. אחר כך המשפחות שלהם הגיעו לארץ לכבוד המאורע, נזפו בהם והכריחו אותם לעשות חתונה אמיתית, עם מוזמנים ודודות וכל הצער הכרוך בזה. בלית ברירה הלכו הורי לרבנות לבטל את התור שקבעו ודרשו את הכסף בחזרה. הרב התנגד להחזיר להם את הכסף ואמא הראתה לו את כוח לשונה והשתלחה בו כמו שרק אמא שלי יודעת. הרב המופתע לקח את אבא שלי לצד והזהיר אותו: אל תתחתן איתה, היא אישה סוררת.
אוי, כמה שהוא צדק.
לא זכורה לי תוספת זיבולי שכל בתלוש המשכורת
אני לא מספרת לך על המסלול שהאוטובוס שלי עושה בדרך לעבודה, אז למה אתה מספר לי על מסלולי הטיסות שלך בדרך לחופשת סקי?
