נסיונות אנושים להנשים את הבלוג (מפה לפה, אלא מה)

שום דבר מסעיר לא קרה שבגללו ראוי להחריד את הרידרים מרבצם. ואף על פי כן זוטי דברים דוחפים אותי ללהג על כל מיני עניינים חסרי עניין ממשי לציבור. מצד שני, המחשבה שממילא אף אחד לא טורח לקרוא פה נותן לי הזדמנות לכתוב בלי לגבש קונספט ממשי של פוסט. ממילא אף פעם לא הייתי חזקה בקונספטים, ויעידו כל מורי לעיצוב.

פתאום מסתבר שהעולם עדיין משתמש במושג "סילבסטר" וממש חוגג אותו. עניין מוזר. אותי המילה הזאת מחזירה אחת עשרה שנה אחורה, אז כולם היו מוטרדים בשאלה מה יעשו בסילבסטר של המילניום. משום מה כולם הניחו שיום יבוא ונכדיהם ישאלו אותם מה הם עשו באותו ערב, והם יהיו מוכרחים לצאת סבאים מגניבים ולספר איך הם היו במסיבה מטורפת, עשו קוק בשרותים ואז השתתפו באורגיה עם דוגמניות שוודיות. אני, שהייתי תיכוניסטית מרירה באותם ימים ולא היו לי חיים (לעומת עכשיו, שגם אין לי חיים) נשארתי  בבית. כמה שבועות אחר כך הביא לי י', שהיה העדות היחידה בכיתה לכך שאני לא חרשת אילמת, את הסטיקר האלמותי:" גם אני הייתי לבד בסילבסטר של המילניום" שהודבק אחר כבוד על הלוקר שלי, והפך אותו ללוקר הכי מגניב במזרח התיכון.  בתור תיכוניסט אתה אוכל הרבה חרא, כשחושבים על זה. בשבוע הראשון של המילניום נשלחנו למחנה של הגדנ"ע. היה קר מאובק וגשום כפי שרק יכול להיות שדה בוקר בינואר. בדיעבד, לא ברור לי למה לא התקשרתי באותו יום לאבא ואמא שיבואו לקחת אותי משם, והמשכתי לסבול שבוע שלם בתוך מדים שכריסטו היה יכול לעטוף בהם את פסל החרות, בקור שגרם לי לישון כל לילה עם הדובון בתוך השק"ש, ובשעמום אין סופי של לצעוק אש אש אש ולזחול בתוך אבק ולהעמיד פנים שאתה נהנה נורא (את זה לא עשיתי. יש לי עקרונות). אבל כאמור, בתור תיכוניסט אתה אוכל חרא, ולא ממש מודע לזה שאתה יכול להתקומם. י' ממקודם, אגב, דווקא באמת נהנה באותו גדנ"ע. זה כנראה מסביר את העובדה שהיום הוא טייס קרב מתנחל ונשוי עם שלושה ילדים.

ובעניין ההתקוממות, לא נגד העוולות הגדולות של היקום אלא נגד אותן מוסכמות חברתיות וכלכליות שאיש אינו מעז להרים נגדן את הראש, הרי שעשיתי מהפכה בזעיר אנפין בחודש האחרון: עברתי לעבוד ארבעה ימים בשבוע. מהפכה, כי היה צריך אומץ ללכת לבקש מהבוס לא לבוא יום בשבוע, לא בגלל שאני רוצה ללמוד או משהו כזה, אלא בלי שום סיבה. הבוס, נשגב מבינתו כמובן מה יש לאדם לעשות ביום חול מחוץ לעבודה, הסכים בכל זאת.  גל של קינאה עבר במשרד לגבי יום החופש הקבוע שלי, וגם כמה גלים קטנים מצד חברים, ועכשיו אני ממרידה את העובדות האחרות במשרד לדרוש גם יום כזה, בתקווה להוביל את המשק לשבוע עבודה בן ארבעה ימים.

מה יש, פעם גם לא האמינו שמזכירה של נשיא יכולה להתלונן נגדו כשהוא אונס אותה.