הרשו נא לי להפר את שלוותו הדוממת של הבלוג על מנת לעסוק בסוגיה מטרידה, שיתכן כי אף מטרידה את המגיב "אירני" שהוא נכון להיום הקורא הנאמן ביותר שלי.
עם האיום המפוקפק לחורף (מה יותר סביר שיגיע- החורף או הפצצה?) נחרדות בנות ישראל העליזות בפותחן את ארון הנעליים להכין רגליהן לחורף. שם, עמוק בארון, טמונות נעלי הסירה, חלקן חדשות ומנצנצות עדיין, ולא מסגירות את האימה הטמונה בהן: הפמיניסטיות התלוננו על נעלי העקב? ובכן, הליכה על עקבים היא משחק ילדות לעומת העינוי המסתתר באחורי הנעל: אותו אזור המתחכך עם הקרסול וחותך אותו, או יותר נכון, את שאר הצלקות המעטרות אותו מהנעליים של השנה שעברה ושל השנה לפניה. הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה: נמאס כבר לעטוף כל בוקר את הקרסול בקונסטרוקציה מורכבת של צמר גפן ופלסטרים כדי למנוע את העינוי היומי שגורמות הנעליים. הביטו ימינה ושמאלה ברחוב ותראו נשים מסתירות צליעה לא חיננית, נושכות את שפתיהן ונשבעות שמחר הן הולכות עם נעלי אצבע לעבודה. ושוב בבוקר מתפתות לנעליים, ושוב מקללות את החתכים האיומים בקרסול. מעל במה זאת אני יוצאת בקריאה נרגשת ליצרני הנעליים הסינים: הבו לנו נעליים של בני אדם, או שנחזור כולנו לריבוק מהילדות, לאולסטארס מהנעורים או לפלדיום מחנות הקמפינג, העיקר שלא יכאב.
קרסול אכילס
