קרסול אכילס

הרשו נא לי להפר את שלוותו הדוממת של הבלוג על מנת לעסוק בסוגיה מטרידה, שיתכן כי אף מטרידה את המגיב "אירני" שהוא נכון להיום הקורא הנאמן ביותר שלי.
עם האיום המפוקפק לחורף (מה יותר סביר שיגיע- החורף או הפצצה?) נחרדות בנות ישראל העליזות בפותחן את ארון הנעליים להכין רגליהן לחורף. שם, עמוק בארון, טמונות נעלי הסירה, חלקן חדשות ומנצנצות עדיין, ולא מסגירות את האימה הטמונה בהן: הפמיניסטיות התלוננו על נעלי העקב? ובכן, הליכה על עקבים היא משחק ילדות לעומת העינוי המסתתר באחורי הנעל: אותו אזור המתחכך עם הקרסול וחותך אותו, או יותר נכון, את שאר הצלקות המעטרות אותו מהנעליים של השנה שעברה ושל השנה לפניה. הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה: נמאס כבר לעטוף כל בוקר את הקרסול בקונסטרוקציה מורכבת של צמר גפן ופלסטרים כדי למנוע את העינוי היומי שגורמות הנעליים. הביטו ימינה ושמאלה ברחוב ותראו נשים מסתירות צליעה לא חיננית, נושכות את שפתיהן ונשבעות שמחר הן הולכות עם נעלי אצבע לעבודה. ושוב בבוקר מתפתות לנעליים, ושוב מקללות את החתכים האיומים בקרסול. מעל במה זאת אני יוצאת בקריאה נרגשת ליצרני הנעליים הסינים: הבו לנו נעליים של בני אדם, או שנחזור כולנו לריבוק מהילדות, לאולסטארס מהנעורים או לפלדיום מחנות הקמפינג, העיקר שלא יכאב.

גם כן חג

אני מודה- הסימנים היו שם תמיד. גם בלי להקשיב באופן מכוון למילים, תמיד נשמעה לי קצת חשודה השורה: "ובדיוק שבאנו תקעו בחצוצרה". אלא ששבוע שעבר הזדמן לי להקשיב למילים, והבנתי שיענקל'ה רוטבליט החביב כתב כבר בשנות השבעים שיר שיכל בקלות להכנס למדור היחסים של ויינט (ואל תעמידו פנים שאתם לא מכירים את המדור). זה מתחיל תמים לגמרי:

התחיל לרדת ערב, עלו אורות של חג
חשבתי לא תבואי, הייתי כבר מודאג
שבתי ושמעתי קולות מן הרחוב
פתאום היית בדלת, פתאום היה לי טוב
רבצנו לנו ככה, בלי להדליק אורות
עם מוזיקה בחדר, היה גם מה לשתות
העיר יצאה העירה, אבל אנחנו לא
נדמה לי ששכחתי את העולם כולו

בהמשך מתואר זוג רגיל שבוחר להשאר בבית ולהתמזמז במקום לצאת החוצה ביום העצמאות. לגיטימי:

בתוך הטלוויזיה היו המון טקסים
וביניהם גיליתי שיש לך עור מקסים
אי שם הניפו דגל, אי שם תותח ירה
ובדיוק שבאנו תקעו בחצוצרה
וככה כל הלילה, וכל היום הבא
את ואני ביחד, היינו מסיבה
זוכרת איך צחקנו, שכחתי כבר ממה
הלא מאז חלפה, ממש שנה תמימה

המרצע יוצא מהשק בבית השלישי:

עכשיו אני יושב לי, כותב פה את השיר
ולא יודע איפה, בלעה אותך העיר
המון עבר עלייך, המון עבר עלי
שנה תמימה חלפה לה, מה דעתך אולי

במילים אחרות: לפני שנה ביום העצמאות היה לו סטוץ חד פעמי עם הבחורה, שהוא לא טרח כמובן להתקשר אליה אחר כך מעולם. פתאום שוב נהיה יום העצמאות, והבחור שלנו קצת חרמן, מנסה לחשוב עם מי הוא יכול לבצע את זממו. הוא מריץ את הבחורות שהיו לו לאחרונה בראש ומנסה להזכר מה היה בשנה שעברה, והופ! הוא נזכר בהיא, שדווקא הייתה זיון לא רע, ואם אין מישהי אחרת כרגע ברקע, אז למה לא להתקשר אליה, הרי בסך הכל, היה כיף לא?

כמובן שרוטבליט לא הפזמונאי היחיד שנגע במצוקת הרווקות (בחולם ובשורוק). כל בחורה שניסתה לשכנע את בן זוגה להתחתן ולא הצליחה יודעת שהבעיה היא לא בעובדה שאינו רוצה לבלות איתה את שארית חייו, הוא דווקא היה יכול לעמוד בזה, מה שמפריע הוא כל אותן בחורות יפות שאיתן לא יוכל לשכב, לפחות לא בריש גלי, במידה ויתחתן. וכיון שהוא אינו יכול להוציא מראשו את התקווה המנקרת שיום אחד בר רפאלי תחלוף לידו ותאמר לו "אייב נוטיס יו אראונד, איי פאונד יו ורי אטרקטיב", הוא אינו יכול להתחייב לאף אחת אחרת לפני שלפחות את החוויה הזאת יחווה. לנעמי שמר הדגולה יש שיר שמזוהה קצת כשיר ילדים או לפחות כשיר תמים : "באלה הידים עוד לא אהבתי די". קריאה מדוקדקת של המילים מגלה שלא מדובר בסתם חדוות יצירה אלא בנקודה זאת ממש:

ואף על פי שאת פה, ואת כל כך יפה
ממך אני בורח כמו ממגיפה
עוד יש הרבה דברים שרציתי לעשות
את בטח תסלחי לי גם בשנה הזאת

אי – עוד לא אהבתי די
הרוח והשמש על פני
אי – עוד לא אמרתי די
ואם לא, אם לא עכשיו אימתי.

אני יודעת מה אתם חושבים לעצמכם עכשיו: רוזה המסכנה, שוב פעם איזה נבזה זרק אותה, איזו רווקה ממורמרת. אז אם כבר אנחנו מעלים את הנקודה הזאת, רק שתדעו שהצטרפתי מזה זמן לטרנד הפושה במחוזותינו של הא-מיניים, ומאז אני כבר לא רווקה ממורמרת. ויעיד על כך לירון, שלא נתקל בכרטיס שלי באוקייקיופיד כבר שנה.